המלחמה ניפצה אותנו לרסיסים ובספר, הלילה הארוך ביותר, מנסה אשכול נבו ללקט את הרסיסים ולחבר אותם זה לזה. אבל כמו במלאכת הואבי סאבי היפאנית, שמדביקה שברי חרסינה שרק כמעט מתאימים זה לזה – כך גם הספר של אשכול. הסדקים לפעמים יותר בולטים מהאובייקט, והרסיסים מפוזרים גם במקומות שאינם שייכים אליהם.
לכאורה ספר סיפורים על אנשים שעברו מלחמה. כל סיפור מתחיל מדף נקי והקורא חי באשליה שאולי אפשר להשאיר את הסיפור הקודם מאחור.
אז זהו שלא.
למעשה מדובר במלאכת מחשבת של גיבורים שלא יכולים להסתפק במקום שהוקצה להם, עוברים מסיפור לסיפור ואינם מוצאים מנוח. הם נודדים ובורחים מהכאב של עצמם, אבל לא מרפים מהצורך לחזור הביתה. הנדידה הזו מייסרת אותם והופכת לסוג של גורל. והבדידות המשותפת לכולם מתעתעת בהם כי היא מתרחקת ומתקרבת לסירוגין.
כמו ״טרפתיך״ שאינו אלא ציור שמתחפש לשלושה ציורים, כך גם ׳הלילה הארוך ביותר׳ נראה כמו מקבץ סיפורים אך למעשה הוא סיפור אחד שמדגים איך בחיים האלה אין גבול של מקום או של זמן, אין גבול של שייכות כי כולנו בליל אנושי אחד, ובעיקר אין גבול של מציאות. המציאות היא המלצה או אם תרצו, סוג של אשליה, והימים אינם אלא הפוגות קצרות בין הלילות שאם נצמצם את עינינו וניקח צעד אחורה נבין שזה לילה אחד גדול. הלילה הארוך ביותר.
מרוואן חוצה גבול בין עזה לישראל, מחליף זהויות בכל המובנים האפשריים, ומדלג בין אמיתות שגיבש על החיים האלה ומשליך עוגן באחת הנקודות הכי רחוקות מעצמו, מחייו הגשמיים, מהדימיון שלו. המתים, כמו צ׳יטה, ממשיכים לדלג בתודעות שונות של אנשים שמכירים ולא מכירים זה את זה כמו תנועת בראון של מולקולות במרחב האינסופי, ורודפים אותם, ולפעמים אפילו משיגים אותם ומתקשרים איתם. אישה חוזרת לבשל בביתה המופגז ופוגשת את הצבא ש״צועד על קיבתו״ בדמות מילואימניק מתגנב. למעשה היא ״בוגדת״ בהפוך על הפוך במשפחה שלה המתגוררת במלון של מפונים. זה מזכיר לי מערכון של המונטי פייטון על ההיפך מקלפטומן – אחד שנכנס לחנות עם מלא סחורה מוסתרת בבטנת המעיל, וכשאיש לא רואה הוא מניח אותה על המדפים בגניבה.. צביק מתגלגל להידרה בשל תסמונת חרדה שמונעת ממנו לחזור ארצה, ומבלה לילה לילה עם ליאונרד כהן ומריאן ב Dead Session על בקבוקי צופורו (״עם הרבה אלכוהול״). קרן עידן, הזמרת הישראלית שפורצת בחו״ל עם ׳אול אין׳ – שיר שמזגזג בין עוד סיפורים והופך לפסקול שלהם, לצד ׳יותר מזה אנחנו לא צריכים׳ של שלמה ארצי ושירים לרוב של ריטה מפליגה על יאכטה שמתנפצת בסערה כי אין לה קברניט ו׳מלחיה נרדמו כולם׳, ונוסעיה מושלכים לכל עבר וצפים על גבם בזכות חגורות ההצלה. תומר ננעל מחוץ לבית שלו – מטאפורה לעולם שלנו שננעלנו מחוצה לו והכניסה בחזרה אינה אפשרית. אנשים שונים ממקומות שונים שהם אחד.
הלם הקרב, הבדידות שמלבד הפוגות קצרצרות, שום דבר לא יכול עליה, הדילמה הנצחית לאן אני באמת שייך והאם מעגלי התמיכה שלי יתמכו בי או ישמידו אותי מטרידים את הקורא וגוררים אותו למערבולת. וכמו בכל מערבולת הכי נכון להתמסר ולהאמין שאפשר לצאת מהנקודה הכי נמוכה.
לא רק שהדמויות מתעלמות מזה שיש סיפורים שונים עם התחלה אמצע וסוף, מסתבר שהן מוּכרות וזכורות מחיים אחרים. תומר לא מצליח להיזכר מאיפה האחות של שחר שנהרג מוכרת לו. וזה לא פלא כי הזיכרון מגיע מעולם זחוח ונידח של הטיול בדרום אמריקה שמרגיש כמו גלגול אחר. קשוח לנסות להגיע לזיכרון הזה, כי כל כך קשוח לזכור שאולי פעם היה אחרת.
כל אלה ריסקו אותי ופיזרו אותי בכאב רב ואני נושאת עימי את הדמויות והסיפורים שלהן לכל מקום ולא מצליחה להניח להן או לשבריי. ננעלתי מחוץ לבית. התפזרתי בים אחרי שספינתי נטרפה. פגשתי את לאונרד כהן והיו לי רגעים שחשבתי שאפשר, למרות שברור שהם רק רגעים.
הלילה הארוך ביותר הוא מסמך שאשכול נבו כתב לאחר נדודים בארץ שירדה מהפסים מאז השבעה באוקטובר. הוא מקשיב לאנשים ומצדיע לגיבורים שנהרגו בדמי ימיהם אותם הוא מזכיר בדבריו בסוף הספר.
אני רוצה, אחרי שאירגע, לקרוא אותו שוב ואולי שוב. ומרוב שנבו מרשה לעצמו לצטט שירים באנגלית אוסיף פה את האסוציאציה שלי. שיר ילדים בריטי ישן של כותב אלמוני שמבטא את התחושה שלי בעקבות הספר.
Humpty Dumpty Sat on a wall
Humpty Dumpty had a great fall
All the kings’ horses and all the kings’ men
Couldn’t put Humpty Dumpty together again
בעצם כולנו האמפטי דאמפטי.