טורים

הסרט החדש של גילרמו דל טורו ׳פרנקנשטיין׳ הוא פירוש חדש של האגדה הנודעת, תוך שמירה אדוקה על רעיון המקור. ובכל זאת מציע הפחת רוח חיים חדשה באחת הפינות החשוכות שלו: הייצור (המפלצת) הנברא בידי המדען.

הרי ברור שמוצרים שמבטיחים חוסן מסויים נבדקו לפני כן ועברו ניסויים רבים בהם נשברו ולמעשה נכשלו. גם מצליחנים ומנצחים יצליחו וינצחו יותר אם יכירו את נקודות השבירה שלהם. זה נשמע הגיוני אבל בפועל זה יותר פשוט – צריך להכשל כדי להצליח. אאוצ׳. כואב אבל הצלחות ונצחונות בנויים מכשלונות. fail better. אומר לנו נייק ומציג את סלינה ויליאמס.

אושר כגישה לחיים (לא כריגוש ספוראדי של high) הוא בחירה לשחרר את האחיזה בקונקרטי. רק כך נשיג מרחב נשימה בו נצליח לחוש נחת, לאהוב את חיינו ולפתח אותם. זה לא מובן מאליו כי יש לנו נטייה להיטפל לעובדות ולחשוב שנוכל לשוט בהן וככה להיות מאושרים. ההיפך הוא הנכון – גם עבור יחידים וגם עבור ארגונים.

טראומה ופוסט טראומה נשמע כאילו זה של מישהו אחר. אבל זה חי ומתרבה אצל כולנו כי לכולנו יש כאב לא מטופל ומוכחש. והכאב מתרבה בחושך ובבושה. כגן מציע להכריע אותו אבל כדי לעשות את זה צריך לחשוף אותו ו…להיחשף. זהו מחיר גבוה אך כדאי. המתווה של כגן הוא עלילה פתלתלה אבל הנרטיב ברור: הדרך להיגאל היא לצאת מהארון.

מותה של האמת, על פי משה פרל, הוא ספר חובה ובכל זאת אני תוהה לגבי המילה ׳אמת׳ – האם מיצינו אותה כאובייקטיבית ואנו נזרקים לעולם הסובייקטיבי של אמת סובייקטיבית כפי שאנו חווים? הטור תוהה ומתלבט בנידון ומשאיר חריר אופטימי למי שמוכן לחקור את עולם השיפוט הפנימי שלו.

לפעמים פיתוח קול לא קשור דווקא לשירה אלא לדיבור. הספר שיעורים בפיתוח קול של דורית רביניאן הוא שיעור אחד גדול בפיתוח קול. ולא – זה לא ספויילר.

לכאורה תערוכת צילומים שמתארים נקודת מבט של אמן. עוד נקודת מבט. למעשה – מסמך מצמרר על הקצה עליו כולנו חיים, והפטנטים שלנו להתכחש אליו.

לצד ׳פס הייצור׳ המסורתי של ארגון, כדי לקיים את האסטרטגיה החדשה (״המיתוג״), צריך להקים בית חרושת/ פס ייצור לסיפורים/ למיתוג. אחרי ככלות הכל מיתוג הוא לא קישוט של הביזנס. הוא שינוי בהגדרת הביזנס. ולכן טיפוח היחסים עם סביבות היעד צריך להיות, לנצח, אימפרוביזציות של סיפור המותג, שמוצרים ושירותים נושאים על גבם.

הנטייה האינטואיטיבית במיתוג היא לשבח את הארגון, לספר את סיפורו ההיסטורי ולתפוס את כל נושא הזהות המותגית כאחיזת עיניים שנועדה לדחוף את המוצר לצרכן. המאמר מונה 10 כשלים כאלה ומסביר מדוע הם ׳חטאים׳, ולא באמת מיתוג כפי שמיתוג צריך להיות.

למרות שהארגון יוזם את המיתוג של עצמו, הוא שייך להמונים שבהם תלוי אם הוא יצליח או ייכשל. הוא לא פעולה חד פעמית אלא פס ייצור מתמשך שמתפתח עם הזמן. מיתוג אמיתי יש אחד. והוא קיים, צריך לגלות ולנסח אותו.

הנדידה התמידית היא מטאפורה להשתנות מתמדת, אשר חייבת להוות בסיס לחשיבה עסקית ומותגית. הצורך לקבע ערכים ולחתום התנהלות ארגונית הוא צורך שנראה עוצמתי אך יש בו תבוסתיות. יש בו פחד מהשתנות והתנסות. נדודי החסידות מסמל את האומץ לחקור מקומות חדשים שהם לא רק גיאוגרפיים…

רכילות על מותג צריכה להיות הפנטזיה של כל ארגון. אם אנשים מתווכחים על המותג שלך ׳כאילו הוא שלהם׳, סימן שהוא הצליח לפרוט על מיתר הנפש שלהם, וזה הופך את הרכלנים למשאב הכי מהותי שלו.

אי אפשר להסתכל על הצרכן מבחוץ או מרחוק. כדי להשפיע על הצרכן צריך להיות הצרכן, להזדהות איתו ולהיות בנעליו באופן טוטאלי.