כותרת הסיום, ציטוט מפי הלורד ביירון שהיה חברם של מרי שלי ובעלה, כן, שלי שכתבה את ׳פרנקנשטיין׳ היא: “The heart will break and yet brokenly live on”. משפט שמקפל את המצב האנושי הנצחי והבלתי נמנע – להיפגע ולחיות עם זה.
מהי אנושיות אם לא ההכרה העמוקה שאנחנו לא לבד, הן במובן הטוב והן במובן הכואב? יש זולת ואנחנו צריכים אותו, צריכים להכיר בו ולראות אותו. ולפעמים זה מגדיל ולפעמים זה מקטין אותנו, מכרסם בנו ומכאיב לנו. הסיפור של פרנקנשטיין על פי גילרמו הוא סיפור על אמפטיה וקשר אנושי כאבני היסוד שלנו.
הסרט של גילרמו דל טורו ״פרנקנשטיין״ גאוני בעיקר כי הוא מצליח גם להיצמד לרעיון המקורי וגם להזיז באלפית המילימטר את זווית המצלמה ובכך לחשוף את הצד של היצור או המפלצת או הגולם שיוצר ויקטור פרנקנשטיין. לא פרשנות מחודשת שהודפת הצידה את המקור אלא דווקא הצצה לפינה חשוכה במקור, אליה מכוון גילרמו אלומת אור וכמעט שלא מתערב בכוונת הכותבת.
למרות הגלעין הנאמן למקור, אורז הבמאי את הסרט בסיפור מסגרת מיובא מז׳אנר אחר מימי קדם – המשלחות המיתולוגיות לקוטב הצפוני, לרוב בידי צוותים סקנדינביים. מה, אם לא זה, מסמל את האמביציה האנושית העיקשת? מבין הסדקים של הקרח בתוכו נתקעת מפלסת הקרח בים הארקטי – בוקע הסיפור של פרנקנשטיין שחוקר את האמביציה הזו לאורכה ולעומקה.
הסיפור של פרנקנשטיין תמיד היה על שגעון גדלות ועל תחרות עם אלוהים. מדען שאפתן מחליט, כנגד כל הסיכויים המדעיים וכנגד דעתה של הכנסיה, ליצור אדם מעור ועצמות, ולהפיח בו רוח חיים בעזרת זרם חשמלי עוצמתי במיוחד. אם נישאר נאמנים, וגילרמו נשאר נאמן, לדימויי המקור – החשמל מגיע מלכידת ברקים בעת סערה. זה גם לוקח אותנו למחזמר ׳רוקי׳ שנוצר בצלמו של אותו סיפור. בראד וג׳נט נתקעים בסערה מחוץ לטירה בה פרנק – נ – פוטר (אלתור על השם פרנקנשטיין) יוצר אדם בעזרת חשמל שמגיע מברקים. אם נתאמץ מאד נוכל לדחוף גם את הגולם מפראג לז׳אנר – מניעים שונים, נרטיב שונה ובכל זאת אדם שמפיח רוח חיים בחומר ויוצר ממנו אדם.
הדמויות והאימפרוביזציות על המדען תמיד מציגות צד אחד של המטבע – אם ננסה לשלוט בטבע, הוא ינקום בנו. זה הגיוני וזה חינוכי. אבל גילרמו כמו גילרמו, ואולי כמו רבים מאתנו עם פחות כשרון ודמיון, תוהה מה באמת מניע את היצור הזה, ומה פירוש רוח חיים שהופחה בו. יש לו רגשות? הוא רק גופני או גם רוחני? וכמו בסרטיו הקודמים דוגמת פינוקיו המאוייר ודוגמת ׳צורת המים׳ – גילרמו מתעניין בצד של האנטי גיבור. הסובייקט. זה שנוצר בסיפור כדי לדבר על הגיבור. ג׳פטו במקרה של פינוקיו והקצין הרשע כמו גם עובדת הניקיון הצעירה החומלת ב״צורת המים״. אלא שהפוקוס על פינוקיו ועל היצור האמפיבי מהווים נקודת מבט רעננה שאנחנו פחות רגילים להתבונן דרכה.
הגולם שקם על יוצרו מתפרק ב׳פרנקנשטיין׳ לגורמים מיניאטוריים ולוכד את ליבו של הצופה. חוסנו וחיי הנצח שהוא זוכה בהם בלאת ברירה הופכים לטרגדיה שלו. הוא בודד ומשתוקק להרגיש שייכות וקרבה אבל אין לו עם מי. כולם מפחדים ממנו ואין עוד אחד מסוגו ביקום. כדי להמחיש את המוטיבציה שלו יש פרק בחייו בו הוא חובר לזקן ערירי ועיוור. היצור שומר עליו ועוזר לו בעוד שהזקן נהיה המנטור שלו שלא ביודעין. הוא מלמד אותו – דרך קריאה בקול של ספרים – על החיים.
זה גם הרגע שבו אנחנו עוברים לצד שלו במסעו אחרי ויקטור, מסע שמטרתו גם נקמה על ההתעללות ועל קללת חיי הנצח שגזר עליו, וגם דרישה לחבר. או חברה מסוגו. אנחנו מזדהים עם האמביציה שלו ונכנסים ללופ הרגיל של טובים נגד הרעים.
אלא שבשלב הזה, בו לבנו יוצא אל היצור (המשוחק על ידי ג׳ייקוב אלורדי – אחד מהחתיכים הכי שווים של הוליווד בהסוואה ואיפור הולמים) – ובו אנו מוכנים למפגש המצמית והמכריע בינו לבין יוצרו הלא הוא ויקטור פרנקנשטיין – מתחולל שיבוש מפתיע. לא תהיה הכרעה מסורתית.
כמו כל סרט טוב, הפואנטה מגיעה ממש ממש לקראת הסוף בו מתאפשר לשניהם השינוי הדרמטי ממרוכזים בעצמם, בזעם, בנקמה, באמביציה – לכאלה המסוגלים לראות האחד את האחר, לסולחים, לאנושיים.
זה לא הסוף שציפינו לו, ולא באנו ל׳פרנקנשטיין׳ כדי לקבל שיעור על פיוס וקבלת האחר והשונה ודווקא בגלל זה, בגלל שהסרט יצרי, מפוצץ באגו ותשוקה וקנאה ואלימות, הבחירה בחיים פגומים על פני המוות מחליקה לנו טוב יותר בגרון. הסלחנות ההדדית וקבלת האני הפגום מתכתבת עם כל מה שהורות משליכה לרגלינו. החל מהנרקיסיזם בלהוליד ילד שלכאורה ימשיך אותי, ועד לסטירת הלחי המצלצלת והמעליבה – הילד לא רוצה ולא יהיה הבבואה שלי.
ויקטור נכשל בו במקום שהוא מצליח: היצירה המדעית המצוינת שלו מאלצת אותו לראות עד כמה הוא מוגבל ואנוכי. למעשה – הוא המפלצת. הוא עובר בכאב רב אומניפוטנציה לאימפוטנציה ורק אז מקבל אישור לחיות. כלומר למרות בשקט.
ואם שכחנו לרגע שאנחנו על סיפונה של שוברת הקרח, גילרמו מזכיר לנו שזה הרגע לשחרר אותה ממצוקתה. היצור מנענע את הספינה ומאפשר לה לשוט על המים. והיות שהסיפור הוא סיפור על קבלה, פיוס וויתור על שגעון גדלות – מודיע הקפטן למלחים: חוזרים הביתה. והקוטב הצפוני? הוא שם, והוא יכול לחכות.
סצנת הסיום, בה רואים את היצור נהנה מהשמש העולה – קלישאה של קבלת החיים – מפתיעה ומטלטלת כי איש מהם לא ניצח ולא הפסיד. וכן, השם ויקטור – מנצח בלועזית – מקבל משנה משמעות. הנצחון האמתי הוא, למעשה, נצחון על ההיבריס.
פה גם עולה הציטוט של לורד ביירון שמרגיש כמו יד מנחמת על כתפנו, בבחינת ׳זה מה יש׳. החיים תמיד יכאיבו והחלום הנרקסיסטי, שמבעבע בכל אחד מאתנו, לנצח את הכאב ולחמוק ממנו, מיותר.
