לפעמים, או יותר נכון תמיד, יש אירוע שמחולל ממקום מחבואו את חיינו. ולמה מחבואו? שהרי אילו היה גלוי, היינו יכולים לבחור לעשות כך או אחרת. בספר שיעורים בפיתוח קול אנחנו מקבלים סיפור רווי מתח על משפחה שלא באמת נותנת לחיות, לא כי היא משפחה רעה אלא כי היא משפחה נורמטיבית. אירועים כמעט לא משמעותיים בעיני המבוגרים, נחווים כחטאים, דחייה עד כדי גירוש וכמובן עונשים בעיני הילד. או שכבר ניתנו או שמגיע לנו. על החטא שהדחקנו. ובמוחנו הילדותי אנחנו בונים סיבה ותוצאה, אמות מוסר, חטאים ועונשם. והכל מתויק אי שם בנבכי הנשמה שהולכת איתנו לכל מקום אבל כאילו נותרה מאחור. רק שהיא לא. הסיפור עצמו מרתק ואמין ומתובל בהרבה פרסית – מלים, מאכלים, רהיטים. הספר עצמו שגודע במו ידיו את עצמו ומתחיל להתבונן בעצמו במראה – כמו מטופל על ספת הפסיכואנליטיקאי – קריא וקולח במיוחד לאור עומקו, שהיה עלול לשמש מהמורה. והקול שאובד לגיבורה ושאותו היא מצליחה למצוא יחד עם הסודות המוצפנים, אכן עובר ׳פיתוח׳ עד לאקורד הסיום של כמה קולות מחד, ובקול צלול אחד מאידך.
