המפגש הראשוני עם התערוכה הזו היה הכותרת שלה. היא גם מטרידה וגם ברור באופן מיידי שהיא נכונה. ברור ששום דבר לא הכין אותנו וברור שהכל הכין אותנו. לא רק ל – 7 באוקטובר. לכל רגע בחיינו. אנחנו עושים הכל כדי להיות מופתעים. להאמין שהחיים מחייכים אלינו. שהשגרה תנצח את הפנייה החדה. שמה שהיה הוא שיהיה. אבל זה לא קורה. וכשזה קורה אחרת, תמיד אפשר לזהות את סימני הדרך שהובילו לכך. ולא רק אסונות. ולא רק פרידות או חתונות. הגורל ניזון מההכחשות שלנו ומהצורך הנואש שלנו בתעתועי שווא.
התערוכה של טילמנז מציגה טי שירט קרועה תלויה על קולב, חוט חשמל קרוע נוגע לא נוגע במדרגות עם מעקה מתכת, סדק בקיר, בית חרושת עם מכונות כבדות, חלודות, מבנים עם תוספות בניה, דברים שאנחנו חולפים על פניהם ומתעלמים מהם. אבל כשמתעכבים עליהם, כמו טילמנז, הגיבור הראשי הוא המתח הבלתי נסבל של הקיום שמצוי בכל פינה ומחרחר אסון ובלגן.
חשבתי שהתערוכה היא מטאפורה לחיי ואולי לחיי כולנו. ההכחשה הזו והאסקפיזם הזה – שהפכו לחברים הכי טובים שלנו במיוחד מאז שיש כל כך הרבה מדיה מסייעת. הסמארטפון, האייפד, הטלוויזיה. האשליה שאנחנו תמיד מחוברים למשהו שהיא אשליה כי שם המשחק הוא להתנתק מהכאן והעכשיו. שאולי תמיד היה קשה איתו אבל כיום, יותר מאי פעם, הוא צנח לתחתית סדר העדיפויות שלנו.
ואז, במקום לראות את זה בא, אנחנו מופתעים. במקום לעקוף את הבור, אנחנו נופלים לתוכו. ונעלבים. טילמנז מצלם את הבורות האלה שנראים לא חשובים ולא מסוכנים, ובוודאי שאינם ראויים לתשומת הלב שלנו שהיא שמורה לפוסט המטלטל בפייסבוק, לקליפ הקצרצר בטיקטוק ולפוש נוטיפיקיישן לא חשוב מאיזה קצה בעולם, ובלבד שיעלה עוד ועוד את סף הגירוי שלנו.
ובדיוק בגלל שהתמכרנו לאותו סף גירוי, אפשר לנהל אותנו. כל מה שחרישי ממנו, אפרורי ועגום מהסטנדרט אליו הורגלנו, יכול לפלוש אל חיינו ולהתנחל. שלא לומר – להערים עלינו.
זה נכון לגבי חיי היום יום שלנו. זה נכון לגבי עולם הקריירה וחיי החברה שלנו. זה נכון לגבי מדיניות ותרבות, ביטחון וכל התנהלות שהיא.
נרדמנו בעמידה אבל נדמה לנו שאנחנו ערים ומתעשרים. למעשה אנחנו מתרוקנים ומתרוששים.
תמונה של מהגרים משחקים קלפים ופותחים דוכן שוק בו במקום שהם ממוקמים. צילום של מעבר הגבול בין ארה״ב למקסיקו. כל מה שנראה משעמם אבל הוא רגע לפני או רגע אחרי סער וגאות שקשה לרסן.
התערוכה גרמה לי לחשוב ולהרהר בשאריות האותנטיות של חיי, ועד כמה הסכמתי להתרחק ממנה, כאילו בשם החיפוש אחר האמת.
התערוכה הכתה בי במיוחד כי בהתחלה לא הבנתי מה, שוב, רוצים ממני. למה שוב צילומים של עלובי החיים, בית סדוק וסל כביסה מפוזר. וכשזה הכה בי, זה לא הרפה. גם שבוע אחרי כן.
וולפגנג טילמנז, מרכז פומפידו, פריז. כדאי לכם.
