עונת האביב מביאה איתה פריחות ונדידה של ציפורים, ובעיקר כתבות על פריחות ועל נדידה של ציפורים. בכתבה על מעופן של חסידות ועל עזיבתם של העגורים לפינלנד, עד החורף הבא, בניגוד לשורה ״באביב הם ישובו חזרה״ (כי זה יקרה דווקא בסתיו), מכסה גלעד כרמלי חלקים מבשורות האביב.
כמו באגם Kati Thanda האוסטרלי, שמופיע אחת לעשור באמצע מדבר צחיח, ובו מאות אלפי ציפורים וצפרדעים, עלינו להאמין שיש תקוה אפילו במקום שנראה צחיח ואבוד. אז כשאנחנו רואים חסידות נודדות בהמוניהן, זה מעורר בנו את יצר הנדודים שלנו, שמתכתב עם אהבת השינוי והשיבוש.
החסידה בדומה לשקנאי לא גרה כל חייה בפינה אחת בטבע. היא אמיצה ומשתוקקת לשלם את מחירי השינוי ואי הוודאות. לאמץ מקומות חדשים וזרים לה ובלבד שהחוויה תהיה חוויה של שיפור בתנאי האקלים והמזון. החסידה כמו השקנאי מחשיבה את הקהילה שלה כבית, ובמובן הזה היא נצמדת לערכים שהם פחות חומריים ויותר רגשיים וחברתיים. והנמשל ברור: מותגים שנצמדים ל׳ברזלים׳ שלהם כלומר למוצר, לפונקציונליות שלו, להיסטוריה של הארגון – עלולים למצוא עצמם קופאים מקור או מתייבשים בשמש. הצורה היחידה לא לנבול היא לשנות ולהשתנות.
בשורה התחתונה – הנדידה מלמדת אותנו על עצמנו ומשחררת אותנו מדפוסים נושקים ומקבעים. הפחד משינוי ממית ומסוכן כמו מה שקרוי באנגלית sitting duck בזירת ציד ברווזים. הנדידה היא חלק ממשחק החיים שנראים כלפי חוץ מונוטוניים ומאפשרים לעצור ולהוריד עוגן. הלכה למעשה זה בלתי אפשרי. מתחת לפני השטח מתנהלת כל הזמן מלחמת קיום. קיום פיזי, נפשי ופוליטי. ההתקבעות מביאה במוקדם או במאוחר לתבוסה.
למרות שאנחנו נגד לזוז סתם כדי לזוז, ונגד לברוח כדי לא להתבונן, אנחנו בעד לשנות ולחקור כדרך חיים. גם אם אתם לא ציפורים.
