על מדוע שמחה נוצרת על ידי הבחירה מה לשחרר ואינה משהו ש״מחפשים ומוצאים״
אתם ממנכ״לים כמו שצריך, מציבים יעדים ומדדי הצלחה, ושולטים בעובדות. לפעמים עומדים במטרות ולפעמים מסמנים פערים שצריך לסגור ברבעון הבא. אתם מכירים את המשימה מקרוב, כמו פועל ייצור. אבל למרות שאתם עושים הכל נכון אתם לא מאושרים וגרוע מזה – הארגון שלכם לא מאושר. הוא מתוח ואפילו מדוכדך. זה נכון גם לגבי החיים הפרטיים שלכם. אתם מתפקדים אבל זה לא זה. החיים הם לא מה שחשבתם.
לאחרונה גוברת המגמה להעסיק Happiness Manager בארגונים. אנשים (״פרטיים״) מחפשים אושר ונחת דרך ערוצים ותהליכים מגוונים. הטור הנוכחי אינו טור על joy או על לחגוג את החיים או על לחשוב חשיבה חיובית אלא על להיות מרוצֶה, מבסוט, content, serene. והוא מציע זווית קצת אחרת שדוגלת בלהיפטר מדברים, יותר מאשר לאמץ אותם – כדי למצוא אושר.
אנחנו נוטים לחשוב על שמחה כמשהו ספוראדי שמגיע מהצלחה או הישג או מזל. אבל שמחה אמיתית, או ההרגשה שאני מרוצה מחיי או מאושר בחלקי – היא החלטה. וההחלטה היא לוותר דווקא על שליטה ולא להגביר אותה. הפוך ממה שנדמה. נשתמש במילה ׳אושר׳ כי היא פחות רגעית ויותר מתמשכת.
הטקסט הבא מתייחס לגישה ההפוכה ממה שנדמה לנו אודות אושר – בעולם העבודה ובעולם הפרטי.
אושר, או happiness הוא הבחירה לשחרר לחופשי את הפרטים האינסופיים בהם אנו נאחזים כשאנחנו חרדים ופוחדים.
אם נצליח לעשות את זה, יתפנה מרחב שיאפשר לנו לראות את התמונה המלאה. במרחב הזה נוכל לנשום, לצמוח ואפילו להנהיג מתוכו. לא אושר סטראוטיפי זחוח, אלא אושר אינטגרטיבי מתמשך ושקט. לעומת זאת, הזיקה לפרטים ולקונקרטי היא בריחה, שנותנת ריגוש רגעי אבל מגדילה את המלנכוליה.
ככל שנרפה מהדברים הקונקרטיים, נשיג יותר חופש, נוכל לנשום לרווחה, נהנה מפרספקטיבה רחבה יותר. זה נקרא אושר. או נחת. או שמחה. או להרגיש מרוצה.
בלי חושך אין אור
כדי להבין אושר, צריך להבין מהו לא-אושר. צריך להבין חרדה. יצרנו פטנטים להתחמק ממנה ולהחביא אותה מעצמינו. יצרנו מנגנונים שמבטיחים הפוגות רגעיות מחרדה. המחיר הוא שאין נחת ואין אושר.
הפסיכולוגיה והבודהיזם מראים שחרדה נובעת מלהטפל לדברים הקונקרטיים, הגשמיים. אם מרפים מהאחיזה הזו, נרוויח מרחב. במרחב הזה נוכל לנשום ולקיים אושר שהוא ההפך מסבל. הסבל מגיע מלנסות לשלוט בדברים שאין לנו שליטה עליהם. זה מטפח דאגה. כשמשחררים, נכנס אוויר למרחב. ויחד אתו – אושר ונחת. לעומת זאת שמחה מלהשיג הישג היא רגעית וחולפת וממכרת אותנו למעגליות שתמיד תכלול סבל.
קונקרטיות וחרדה
כשאנחנו חרדים אנחנו נטפלים להשתלשלות קונקרטית של אירועים ולאנשים ספציפיים שעשו או אמרו כך או אחרת. פרטים ועובדות מקנים לנו אשליה של שליטה. אבל ההתקבעות על ״דברים״ ועל ״פתרון מיידי״ ועל doing מצמצמת ומצרה את הראייה שלנו וחונקת את הפרספקטיבה שלנו. מבחינה קלינית, קונקרטיות היא סממן ראשון של חרדה ואף של הפרעות נוירוטיות כאלו ואחרות. במובן מסוים ככול שננסה לשלוט, תהיה לנו פחות שליטה והחרדה ואף הפאניקה תחרחר באופן קבוע בתודעה שלנו. זה קצת דומה לפחמימות ריקות – השובע מיידי אך חולף ולמעשה בונה את הצורך בפחמימה הבאה.
בק ואמרי (Beck & Emery, 1985) מצביעים על קשר הדוק בין הפרעות חרדה לבין סגנון חשיבה קונקרטי: חרדה מלווה בצורך מוגבר להיאחז בפרטים קטנים, בעובדות מיידיות ובתסריטים ספציפיים. דפוס זה מעניק לאדם תחושת שליטה רגעית, אך בפועל מצמצם את שדה הראייה הקוגניטיבי. האדם החרד מתקבע ונתקע על אספקטים צרים וגשמיים. כך נוצרת "תעלה קוגניטיבית" שמגבילה גמישות מחשבתית ומונעת גיבוש תמונה כוללת של המציאות. המנגנון הזה מתאר את מה שמכונה בקליניקה “concretism” – נטייה להיצמד לפרטים. הוא מסמא אותנו מלראות תמונה מלאה. אסטרטגיה. נרטיב.
בסופו של דבר, חרדה וקונקרטיות מזינים זו את זו: ככל שהחרדה גוברת, כך החשיבה הופכת צרה וקונקרטית יותר, וככל שהחשיבה נעשית קונקרטית, כך עולה חוסר היכולת להכיל אי־ודאות – מה שמגביר את החרדה. החומרים על הקשר בין היצמדות הדוקה לעובדות לבין חרדה מופיעה במספר גישות פסיכולוגיות הנה רק דוגמה מתוך מאמר על קונקרטיזציה ואבסטרקטיות:
״קונקרטיות לעומת אבסטרקטיות
כאשר אומרים על מטופל או מאובחן כי שהוא נוטה לקונקרטיות, הכוונה היא ליכולתו המוגבלת יחסית לחשוב בצורה מופשטת דיה, כלומר, בחשיבה שלו יש דגש חזק מדי על פרטים מוחשיים והתנסות מיידית. אדם קונקרטי מדי מתקשה ביכולת לאבסטרקטיות, המתבטאת ביצירת רעיונות או מושגים כלליים על ידי זיהוי קווי דמיון וחילוצם מתוך מקרים ספציפיים.״
החרדה מייצרת תגובת fight or flight שמגיבה לאיום מיידי. האיום הזה יכול להיות מדומיין אבל אנחנו נוטים להלביש אותו על אנשים או אירועים שאינם בהכרח נגדנו. ככה אנחנו גוזרים על עצמינו יגון ומרחיקים את עצמינו מהאפשרות לאושר. אחד מסממני ה fight or flight זה צורך נואש בפתרון. מכירים את זה שמפסיקים אתכם באמצע תיאור בעיה ואומרים ״אז מה אתה מציע לעשות״?… הבריחה לפתרון והעשייה מחביאים את המהות ונותנים הרגשת הקלה שקרית. קבעון הפתרון הקונקרטי מביא מנכ״ל למקום צר ולא מאושר. קבעון ה doing הקונקרטי מביא אדם למקום מתוח, מדוכדך שמתחשק רק לברוח ממנו.
הבודהיזם, באותו רוח…
…טוען שלהיאחז כמו גם לשווע (clinging and grasping) שניהם סממנים של סבל (dukkha), וכדי להשתחרר מהסבל צריך לשחרר את מה שאנחנו נאחזים בו, ולהיות מסוגלים לוותר על לשווע. זה לא אומר שלא צריך לרצות ולתכנן אבל יש הבדל רגשי בין לבוא ממקום נינוח לבין להגיע מתוך תחושת ״חסר לי ואני ממש חייב שיהיה לי״.
על פי הבודהיזם סבל הוא בחירה שלנו להיות מתוסכלים, ואפשר להחליט אחרת אם מוכנים לשלם את מחיר השינוי. להחליט לשחרר את האחיזה בדבר הקונקרטי זה שינוי המשחק מבחינתנו. הבודהיזם גורס: "התשוקה מולידה צער, האחיזה מולידה פחד. מי שמשחרר את התשוקה – חי בלא צער ובלא פחד." והתמורה עבור כל זה הוא החופש שנחווה כאושר. גם הבודהיזם מתייחס לאושר לא כאל לונה פארק של חוויות עונג אלא כמסוגלות להיפרד מהאחיזה בדאגות ומשאלות נואשות.
״מתאווה נובעת עצבות, מתאווה נובע פחד. מי שנפטר מן התאווה – אין לו עצבות ואין לו פחד."
(דהמפדה, פסוק 216).
ריחוק פסיכולוגי והיעלמות חרדה
ריחוק פסיכולוגי הוא היכולת לקחת צעד אחורה מן המציאות המיידית ולראותה מפרספקטיבה רחבה יותר. זוהי טענתם של יעקב טרופ ושל נירה ליברמן (Trope.Y., & Liberman, N. 2010).
כאשר אנחנו חרדים, המרחק הזה מתקצר: האיום נחווה כקרוב, מוחשי ומיידי, והתודעה נלכדת בפרטים קטנים ומעיקים. ושוב אותה אבחנה: החשיבה נעשית קונקרטית וצרה. העובדה הקונקרטית נתפסת באופן שגוי כסיבה. ה doing הקונקרטי נתפס כפתרון. אך כאשר אנחנו מסוגלים ליצור ריחוק פסיכולוגי – לחשוב על הדברים במבט עתידי, רחוק או כללי יותר – אנו עוברים מחשיבה קונקרטית לחשיבה מופשטת. דווקא ההתרחקות הזו היא שמאפשרת לנו לראות את התמונה הגדולה, להרגיש הקלה, ולחוות את המרחב שבו נרגיש אושר.
מה זה בעצם ה״קונקרטי״ הזה…?
הדבר הזה שאני קוראת לו ״הקונקרטי״ או ״היצמדות לפרטים הקטנים״ מהו בעצם? למעשה זה כל מה שמתאר את ה״ברזלים״ הגשמיים. זה יכול להיות רכילות (מי עשה מה באירוע פרטי) או תיאור דקדקני של אירועים עסקיים (מה גרר מה, מי עשה מה ולמי הוא עשה את זה) וזה כמובן ה׳מוצר׳. הפרודקט שנדמה שהוא עיקר הביזנס. ברור שכל אלה חשובים אבל בניגוד להרגלים שלנו – הם לא יכולים להסביר הכל, וקיימת נטייה לחשוב שהם כל התמונה. גם בחיים הפרטיים וגם בחיי העבודה.
הדחף הוא לעשות לעשות לעשות. לתקן, להתאמץ יותר, לדייק יותר – להיות יותר קונקרטי וכמובן פחות מאושר. הפתרון האמתי הוא לחשוב אחרת ולהרפות. להרוויח space ולצמוח בו. הדחיפות לעשות, לעשות, לעשות מגיעה מרגשות לא מעובדים כמו פחד או כעס (fight or flight כבר אמרנו) שאם נתעכב עליהם לרגע, גם התוצאות הגשמיות יהיו טובות יותר.
מכירים את: ״אוקיי, הבנתי. אבל מה הפתרון?״…?
אושר ומרחב (space)
אושר לא מגיע מלתרגל חשיבה חיובית או לרדוף אחרי חוויות שיא אלא מתוך יצירת ספייס בו אפשר להתקיים ולנוע בחופשיות, לחשוב באופן רעיוני, לזהות דפוסים, לראות תמונה מלאה לזהות נרטיב. נרטיב יעזור לנו להבין את עצמינו ולהתחבר לכל מה שנכון לנו. בלי המרחב הזה לא נצליח ליהנות ממי שאנחנו ובלי ליהנות ממי שאנחנו לא נדע לעשות את הצעד הבא שלנו…
זה קצת קשור לוויתור על תפקיד הקרבן לטובת תפקיד הגיבור. כשאנחנו מוקפים בדברים קונקרטיים שעוינים אותנו, אין לנו מקום. וויתור על הגישה הקרבנית מצייד אותנו בשטח מחייה שבו אנחנו הגיבור של סיפור חיינו. וזה נהדר כי אפשר לכתוב את הסיפור הזה ולככב בו.
מיחידים לארגונים
היחיד נצמד לפרטים הגשמיים והטפלים ברובם (שרק נראים חשובים). המנהל תחת סטרס נצמד היצמדות יתרה למספרים, מוצרים, פיצ׳רים ונסיבות (עשו לי/ עוללו לי). וכמובן – לפתרונות גרנדיוזיים. עשו לי ושתו לי אף פעם לא מייצר חשיבה אסטרטגית. אבל אם אני אוותר על השקפת ה׳עשו לי׳, אצליח להיות יצירתי עם חיי.
למרות שניהול קפדני ומדויק הוא חיוני, ראיית התמונה המלאה מחייבת השתחררות מהקונקרטי. והתמונה המלאה קשורה לחוויה של נחת ואושר כי היא גדולה, כי יש לנו שם מקום, כי אנחנו בה בתפקיד גיבור ולא קרבן. במלים פשוטות – בלי לשחרר את הפרטים הארציים לא נוכל לראות את התמונה הגדולה – את המשמעות, ולא נוכל לנהל או להוביל – לא בפרטי ולא בביזנס.
מנכ״ל שרואה רק את הפרודקט, רק את נתח השוק ואת גראף המכירות הוא מנכ״ל סובל. גם אם זה מוכחש ונדמה לו לסירוגין שהוא לא סובל… כשהוא ישחרר את הגישה הזו, הוא ירוויח ספייס ממנו יוביל וינהיג והארגון ישגשג.
קארל וייק ניסח את תיאוריית ה Sensemaking בארגונים. על פי וייק, ארגונים הם יישויות חברתיות שנועדו לייצר משמעות, ולא מערכות רציונליות נוקשות. וייק רואה ארגונים יותר כמסע של ניסוי וטעייה, שלומדים תוך התנסות דינאמית ולא נתקעים במבנה סטטי עם יעד סטטי. אם ׳נקפיא׳ את הארגון בתמונת ״סטילס״ נפספס את המהות האמיתית שלו שחייבת להיות בתנועה מתמדת. למעשה, על פי וייק, ארגון יממש את המשמעות העמוקה והגדולה שלו רק אם יוותר על האשליה שהוא יישות סטטית, קונקרטית בעלת היררכיה ועקרונות – על, אשליה שמרחיקה את הארגון מהחיוּת שלו ומחבלת ביחסים שלו עם הסביבה. היחסים עם הסביבה צריכים להיות יחסים של עיצוב הדדי. אשלית הארגון הסטטי והגשמי מייצרת יגון וחנק ופוגעת בחיוניות של כל מי שמצוי בקשר עם הארגון: עובדים ולקוחות. חיבור נושם עם ה ecosystem מאפשר לאוניברסיטאות להגדיר את תפקידן ממוסד שמלמד סטודנטים למערכת שמטפחת לקוחות מרוצים. וויתור על העקשנות סביב ה׳מוצר׳ הקונקרטי מאפשרת לחברה כמו Lego להגדיר את תפקידה מחדש כמטפחת את דמיון הילד, לעומת חברה שמייצרת משחק הרכבה קפדני ותלוי הוראות מדויקות…
בנייה מחדש של ה׳ברזלים׳ וה׳דברים׳
אחרי שחרור הקונקרטי וקבלת הנרטיב, אפשר להטמיע אותו בחיים הממשיים. בתכניות. בהחלטות קונקרטיות. בתוך מוצרים ושירותים. כשיש מהות, הצעות הערך הממשיות יהדהדו אותה ויקיימו שיח פורה של הארגון עם הסביבה שלו.
לזה קוראים ארגון שמח או מאושר. אדם שיודע מה עושה אותו מאושר, יעשה בחירות נכונות יותר בחייו ולא יגזור על עצמו חיים של חיפוש ושיטוט מזוייפים…
לדוגמה, Airbnb בחרו בנרטיב Belong Anywhere – שמבטא חוויה ולא מוצר. כשאני שוכר sublet אני מרגיש שייך למקום. בזכות הסיפור הזה שהוא רגשי ומקפל משמעות אנושית, הצליחה החברה לבנות עשרות הצעות ערך קונקרטיות (״מוצרים״ ו״שירותים״) ש׳מוכרים׳ את חווית השייכות. הנרטיב בעצם פתח לחברה שוק חדש שהוא שוק שאקרא לו ״לחיות כמו מקומי בכל מקום״ וממנו נולדה חדשנות מוצרית קונקרטית שלא היתה מתקבלת בשום צורת חשיבה קונקרטית שעסוקה בלשפר את המוצר הקיים, להוריד אולי מחירים וכדומה.
ואיך זה קשור לאושר? אנשים שעובדים בארגונים בדיאלוג מתמיד עם הסביבה מרגישים יותר ממומשים, יותר נוכחים ויותר משמעותיים בעבודתם. מנהלים מרגישים כמו מנהיגים ולא כמו פקידים גבוהים. לא צריך להסביר.
להרצאה קצרה על וייק כנסו לפה.
אושר זה לתת מקום ל׳למה׳ על חשבון מה ואיך
ברור שאושר איננו מותרות אלא החלטה לקחת אחריות על התודעה. מנהיג רגוע שרואה את כל לוח השחמט – חווה אושר ומשמעות.
במושגים של סיימון סינק ותיאוריית ׳מעגל הזהב׳ שלו, הטביעה בפרטים הקונקרטיים נועלת אותנו על ראיית what and how בעוד שהריחוק הפסיכולוגי מאפשר לנו ראייה של why שמבליגה על הפרט הקונקרטי ומסוגלת שלא להיצמד אליו, מפתה ככל שזה יהיה… כשמרפים מראיית המנהרה של מה ואיך מתקבל מרחב בו ניתן לעסוק ב״למה״. הקשר הוא ש׳למה׳ מספק לנו משמעות ומשמעות מייצרת תחשות נחת ואושר. ארגון שמתעורר כל בוקר ל״למה״ הוא ארגון עם happiness. אדם שמתעורר כל בוקר ל׳למה׳ שלו הוא אדם מאושר.
אושר כאחריות
אושר אינו אופציה. הוא לא nice to have. הוא חיוני והכרחי. עבור יחידים, השתחררות מהקונקרטיות מאוששת אותנו מחרדה ומכניסה אותנו למרחב של צמיחה אישית. עבור ארגונים הרפיה מהמוצר ומהשירות כהסברים לרווחת הארגון מאפשרת חזון, נרטיב, משמעות וחוסן.
ללא המסוגלות להבליג על העובדתי והחומרי, ייחסם קשר העין עם מרחב המשמעות והאושר, ומערכות תקרוסנה להוויה פחד וכעס.
סיכום: הקריאה לבחור באושר
אושר הוא אמנות השחרור. זוהי אמנות שלא תמיד באה לנו באופן טבעי. צריך לתרגל אותה.
מנהיגים צריכים לטפח לא רק פרודוקטיביות אלא גם את ה׳מרחביות׳: לאפשר למונהגים שלהם לשחרר את האחיזה (הנוירוטית) בפרטים כדי לתת לחזון להרים את ראשו ולצמוח.
יחידים צריכים לדעת ששליטה נוקשה בהשתלשלות האירועים תיתן, במקרה הטוב, שליטה ובמקרה הרע – גם את זה לא. אבל מהאושר היא רק תרחיק אותנו.
מה שמעניין בתיזה הזו הוא שלעולם לא נוכל לשלוט בעובדות, תמיד יהיה חסר לנו משהו, תמיד יהיה המידע הקונקרטי שבידינו לוקה בחסר, תמיד נצטרך להשלים אותו, תמיד יהיו דברים שיסרבו להישלט עלידנו.
כדי לשגשג ולא לסבול חשוב לשחרר את השאיפה לדעת הכל, לנבא הכל מראש, להצליח להבין הכל כי זה לא יקרה. אבל כשנוותר ונרפה – נגלה שהעולם הלא צפוי בא לקראתנו ומשליך לרגלינו תובנות ואפשרויות שלא פיללנו להם. זה יאפשר לנו להפיק משמעות מהחיים. זה יחזק את האמון בחיים, יגרש יגון ויפתח את הדלת לנחת ואושר.
happiness בחיים שלנו ובארגונים הוא לא עניין שולי אלא מז׳ורי. אם לא נבחר בו, לא בחרנו בחיים. להרפות מדברים ארציים מפנה מקום לשגשוג ולמשמעות, וזה הרי מה שכולנו מחפשים ומעטים מבינינו מוצאים. אז יש אפשרות אחרת. ואפשר לבחור בה.
