הלכתי לראות את אודי כגן, אחד האנשים שהכי מצחיקים אותי, בהיכל התרבות, מתישהו בשנת 2023 כשהיה ברור שהתאריכון תקוע על שבעה באוקטובר, ואנחנו לא בפוסט טראומה אלא בטרואמה עצמה.
אחרי ככה וככה הצחקות שנונות ואודי כגניות ביותר הוא הגיע לקטע הזה על הלם הקרב שלו ולא אהבתי. ממש כפי שהתבטא, הייתי הקהל הזה ששילם כדי לצחוק ולהתרחק מהיגון, אותו קהל ששילם כבר עבור הכרטיס והאשראי נסלק, אבל לא קיבל את מה שהוא קנה.
הרגשתי מנוצלת ולכודה בכסאי מול סיפור הלם הקרב של האיש שאני רגילה לצחוק ממנו ולא, זה שהוא תיבל את הסיפור בהומור לא הפיס את דעתי. התעקשתי להרגיש מרומה כמי שהגיעה למסעדה סינית כדי לאכול צ׳ופ סוי, והוגש לה קוגל פולני.
ובכל זאת לשם מה התכנסנו? כדי לאכול את הכובע. להתחרט ולחזור בי.
חלפה מאז ההופעה בהיכל התרבות יותר משנה. התאריכון לא זז והטראומה עודה מכה בנו.
אולם משהו הבשיל והמשהו הזה קיבל בזרועות פתוחות ובהתרגשות את נאום אודי כגן על הלם הקרב שלו. המלקחיים שזרוע אחת אוחזת הומור והאחרת – יגון – נפגשו. בכל בכי יש צחוק ובכל צחוק יש בכי.
אשאיר את ההסבר ליום אחר, סגריר יותר. והלוואי שנזכה ל״פוסט״ טראומה שתאפשר לנו ללקק את הפצעים. כי אנחנו עדיין רחוקים משם. הטראומה היא לא פוסט. היא present ולצערי: present continuous.
אבחר להתמקד בדברים חשובים שכגן הניח על סדר היום בדרכו הוא – השנונה והעלילתית עד מאד. כי מה שפעם הצטייר בעיני כאקט של סחטנות של רחמים עצמיים התהפך על עצמו ונתפס כיום בעיני כמהלך חשוב עד טיפולי.
והמהלך הטיפולי מגיע ממקום של אחריות של אדם שיש לו המוני עוקבים ומעריצים. אדם שמסכן את הקריירה שלו ולא מנצל אותה. יותר חשוב לו שהמתחבאים בארון החרדות ייצאו ממנו, מאשר לשלשל את רווחי המופע לכיסו. הוא עושה זאת כדי לתת מקום לבליל הרגשות התועים והגועשים שמבעבעים בנו, בכולנו, בכל רגע ורגע, בתאריך הזה שעומד על 7-10-23 כבר יותר מדי זמן. ולשם שינוי אני מאמינה לו.
הסיפור של כגן הוא שיטוט עיקש בין הרבה תחנות של הכחשה ושל התמקחות עם הגורל. הן בהקשר של האבחון והן בהקשר של הטיפול. כמעט כמו שלבי האבל של אליזבת׳ קובלר רוס – לפני הקבלה יש הרבה נסיונות מקח וממכר לחמוק מהידיעה שאי אפשר להחזיר את העבר.
בתחילת הדרך הוא מעדיף את אבחון ה״סלמונלה״ של חברו ״אורן הסטלן״ על פני כל אפשרות אחרת. הוא מזגזג בין אבחנה זו לבין אבחנת ה “stress” של הרופא חד השן (חד במובן של אחד) בפרו. וכל זה כדי לא לגעת בסיבה האמיתית שמתבררת לו אט אט, על אף החסמים וההתנגדויות שלו: הלם קרב.
וכשהוא חושד בעובדה שלקה בתגובה פוסט טראומטית הקרויה גם תגובת קרב וגם ׳הלם קרב׳, הוא מעביר שנים רבות בהכחשה לגבי אופן הטיפול. כי ברור שזה דבר שיעבור מעצמו אם נצליח לברוח ממנו ולהתחבא היטב. כגן פונה לסמים ולאלכוהול ומתאר את הנחמה וההקלה שבבריחה. הוא מחקה את ה״קול בראש״ שעובר מלהיות האויב שלו ללהיות סוג של ליצן מגהק. מפחיד עד כמה משכנע ההסבר של כגן כמניע להתמכר. עד כמה ההתרחקות מהאמת מרגיעה את האימה האלימה. זו שלא מרפה ממנו ושאין מנוס ממנה כי היא גרה בתוכנו.
חלק מהמוטיבציה להיתקע במקום הזה (12 שנים במקרה של כגן) מגיע מהתרבות הישראלית. זו שקועבת ש״גבר אמיתי״ לא חווה חולשה ובוודאי שלא מביע אותה. מלכודת שקשה מאד מאד להיחלץ ממנה כי בכל הכאוס הזה ישנם רגעים שהחוויה היא חוויה של high בה הכל תקין, הכל פתיר, והעולם הוא עולם יפה חסר דאגות. קשה לשחרר את זה לחופשי וקשה מאד מאד להבחין בכך שמדובר באשליה מרה.
השיא של נאום כגן מגיע אחרי שהוא לוקח את הקהל בדרכים הפתלתלות וסוגות האילוזייה בהן הלך. אורך הסיפור שלו מסמל את אורך המסע בו דשדש אגב פיתולים, פניות וחניות ביניים. תוהו ובוהו בו שקע בהזיות אודות פתח המילוט.
אתה מקשיב לו ואומר הנה. עכשיו הוא יצא מזה.
רק שלא.
ואז הוא עוצר את הדיבור וגם המוזיקה שהוא מנגן על הפסנתר הופכת איטית. יש תפנית ברורה והוא אומר לנו ״ואז עשיתי את הבלתי אפשרי. את הקשה מכל. פניתי לעזרה״.
זהו הקליימקס של הנאום. אפשר לסיים פה ואפשר לתת עוד אפילוג כפי שנתן כשהוא מספר איך הכל חזר לו בשבעה באוקטובר. ואיך ניסה שוב לנצח את הכאב ולשלוט בו אך החוקים נשארו אותם חוקים. ׳הדבר הזה׳ גדל בחושך ובשקט ובבושה, והצורה היחידה לשמור אותו קטן זה לראות אותו ולפגוש אותו.
והמחיר?
שיחשבו שאנחנו חלשים, וזקוקים לאחרים, ולא מסתדרים לבד, ולא מתגברים ובכלל, לא גיבורים. מחיר שכגן מעדיף ומציע לנו לשלם כי האלטרנטיבה בעצם אינה קיימת. אין אפשרות אחרת אין איך להסתתר באמת ולחמוק מזה. כולנו מלאים בכאב והכאב הזה רוצה שנראה אותו. גבר אמיתי, כך התברר לכגן, הוא לא זה שבורח מהמפלצת אלא זה שפוגש אותה ומציע עזרה נדיבה לאחרים שנדמה גם להם שאולי אפשר להסתתר ממנה.
וככל שנאחר לעשות זאת, יוחמר גורלנו וכאבנו יגבר. ככה זה. אין פה פרשנות יתר. יש פה תיאור כמעט מכאני של תופעה שאנחנו היינו מעדיפים שלא היתה חלק מחיינו. אבל היא פה כדי להישאר ואודי כגן רק רוצה שנראה אותה, נכיר בה ונתיידד איתה כי אין ברירה אחרת.
הדבר הזה מתרבה בחושך ובאור הוא מת מהר. ואנחנו, מסכם כגן, האור.
כמובן שהוא חייב להישאר הסטנדאפיסט שהוא ומסיים באמירה: אני מקוה שאתם מבינים על מה אני מדבר כי גם אם לא: הכסף כבר נסלק.
התעשרתי מנאום אודי כגן ואני מרגישה שאפשר לצמוח ממנו ולהפוך לעם פחות מחוספס ויותר חשוף, כי להיות גיבור על פי כגן זה לפגוש ולא לברוח.
זהו טקסט שאני נוצרת ומאמינה שהוא שימושי לכולנו, בכל תחום, בכל טראומה, בכל פוסט טראומה והפלא ופלא – רב פעמי כמו שצריך להיות.
